<h1>צרור החיים הדרך העשירי סימן י'</h1>
<h2>דף יז:</h2>
לא יצא אדם חוץ לתחום המדינה בשבת, ואם יצא, לוקה. שנאמר (שמות ט"ז) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, וזהו תחום העיר. ולא פי' בתורה שיעור התחום, ואמרו ז"ל (נ"א, א') שתחום מן התורה שהוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, ומשה רבנו ע"ה כך אמר לישראל, חוץ למחנה. אבל חז"ל אמרו והחמירו שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה, שאלפים אמה הוא מגרש, נמצא לפי דרך זה שיש תחום דאוריתא ודרבנן. ויש אומרים שכל התחומין אינן מן התורה, אלא מדברי סופרים. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל, ולפי' מחנה של שלש פרסאות פטורין אפילו מלערב, נמצא שמותר להלך בשבת את כל העיר, אפילו היתה כננוה. בין שהיתה מוקפת בין שלא היתה מוקפת. דכל העיר כד' אמות דמיא. ומותר להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח מרובעות כטבלא, כדי שיהא (ניכר) [נשכר] את הזויות. ואם יצא חוץ לאלפים אמה, מכין אותו מכת מרדות מדרבנן, עד שנים עשר מיל. אבל אם יצא והרחיק מן העיר יותר משנים עשר מיל אפילו אמה אחת, לוקה מן התורה.
<h2>דף לב:</h2>
ואין מערבין עירובי תחומין אלא קודם בין השמשות. אבל לא בין השמשות, לפי שבין השמשות ספק יום ספק לילה. וקניית השביתה בכניסת בין השמשות ולא אחר בין השמשות. בד"א, בשהיה במקום הראוי לקנות שביתה, אבל אם היה כל בין השמשות במקום שאינו ראוי לקנות שם שביתה, קונה אפילו לאחר שחשיכה, אם יגיע (למקומו) [למקום] הראוי לקנות שם שביתה. כיצד, הרי שהיה בימים או בנהרות למעלה מעשרה טפחים שאינם ראויים לקנות שם שביתה לפי שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, כשיגיע למטה מעשרה טפחים אפילו באמצע שבת קונה שביתה, ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח. וקונה אדם שביתה בין ער בין ישן.
<h2>דף לח.</h2>
יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה שתי קדושות הן. ולפיכך אם רצה לערב באחד מהם לצפון והשני לדרום עירובו עירוב. בד"א בשלא מצע את התחום, אבל מצע התחום הראשון עירוב והשני איננו עירוב. כיצד, הניח הראשון לצפון ברחוק אלף אמה וכן השני לדרום לרחוק אלף אמה, שניהם עירוב.שהרי יכול לילך מבעוד יום אצל עירוב. אבל הניח הראשון בצפון ואת השני בדרום, אפילו אמה אחת חוץ מן המקום שיכול לילך בעירובו הראשון לדרום, אין השני עירוב. שכל סעודה שאינה ראויה מבעוד יום אינה קונה עירוב, והרי אינו יכול לילך מבעוד יום אצל עירובו שבדרום. ורשאי להתנות ולומר אם ארצה, יהיה עירובי בראשון לצפון ובשני לדרום, או בראשון לצפון ובשני כבני עירי. או בראשון כבני עירי ובשני לצפון. מי שהניח עירובו לשני הימים ונאכל עירובו בראשון עירובו עירוב לראשון ולא לשני, אלא אם כן הוא קיים כל בין השמשות של יום שני. שני ימים של ר"ה קדושה אחת הן ושניהם כיום ארוך. ולפיכך אין מערבין בהן שני עירובין. ואם נאכל עירובו בראשון עירובו עירוב אף לשני. שני ימים טובים של גליות האחד חול, לפיכך אם רצה מערב שני עירובין בין ברגל בין בפת. המניח את העירוב צריך שיניחנו במקום שאיפשר לו להביאו אצלו במקום שנתכוון לשבות הוא שם, לפי שסעודה הראוייה בין השמשות במקום שביתתו הוא צריך. ומברכין על עירובי תחומין ואומר, בזה העירוב יהא מותר לי להלוך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח. ואם היה אחד מערב על ידי רבים אומר, בזה העירוב יהא מותר לפלוני ופלוני, או לבני מקום פלוני, או לבני עיר זו להלוך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח.
<h2>דף מא:</h2>
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, לא הפסידו מקומן. שהם אנוסים כאדם שיצא באונס וחזר למקומו. ואם לא החזירום, אין להם שם אלא ארבע אמות. ואם יצאו על ידי ישראל בין בשוגג בין במזיד לא יאכלו שם לאחד מישראל, לפי שנעשה בהן איסור על ידי ישראל. הוציאן גוי לצורך זה מותרין לאחרים. ובשבת אפילו העבירן ישראל ד' אמות ברשות הרבים, או החזירן מרשות הרבים לרשות היחיד לא יאכלו, כן כתב רבי' ז"ל. וגוי שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזום ממקומם. וכשמביאין לעיר מותר לטלטלם בכל העיר, דכל העיר כד' אמות, אבל מחוץ לעיר אסור. ואע"פ שאמרו גוי שהביא דורון לישראל, אם אין במינו במחובר לקרקע שהוא מותר לישראל אחר. דוקא אמרו שהוא אוכלן בהתר, אבל לא יזיזם חוץ לד' אמות. ומ"מ הבית והעיר שהכניסם הגוי שם הרי הם כד' אמות, ומטלטלן בכל העיר. דלא אסרו אלא בשהביאם חוץ לעיר. כן כתב רבי' ז"ל.
<h2>דף מט:</h2>
והנותן עירובו באחד מן המקומות הרי הוא כאילו שבת שם, ולשם הוא קונה שביתתו. ועני עומד במקומו ויכול לומר שביתתי במקום פלוני. ודוקא שהוא מכיר המקום שהוא אומר שהוא תוך אלפים אמה.
<h2>דף נא.</h2>
לא יצא אדם חוץ לתחום המדינה בשבת, ואם יצא, לוקה. שנאמר (שמות ט"ז) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, וזהו תחום העיר. ולא פי' בתורה שיעור התחום, ואמרו ז"ל שתחום מן התורה שהוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, ומשה רבנו ע"ה כך אמר לישראל, חוץ למחנה. אבל חז"ל אמרו והחמירו שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה, שאלפים אמה הוא מגרש, נמצא לפי דרך זה שיש תחום דאוריתא ודרבנן. ויש אומרים שכל התחומין אינן מן התורה, אלא מדברי סופרים. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל, ולפי' מחנה של שלש פרסאות פטורין אפילו מלערב, נמצא שמותר להלך בשבת את כל העיר, אפילו היתה כננוה. בין שהיתה מוקפת בין שלא היתה מוקפת. דכל העיר כד' אמות דמיא. ומותר להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח מרובעות כטבלא, כדי שיהא (ניכר) [נשכר] את הזויות. ואם יצא חוץ לאלפים אמה, מכין אותו מכת מרדות מדרבנן, עד שנים עשר מיל. אבל אם יצא והרחיק מן העיר יותר משנים עשר מיל אפילו אמה אחת, לוקה מן התורה.
<h2>דף נא:</h2>
ומי שיצא בערב שבת או בערב י"ט חוץ לעיר ועמד בסוף התחום או בתוך התחום, ואמר שביתתי במקום זה, וחזר לעירו ולן שם, יש לו להלך למחר מאותו המקום ששבת בו אלפים אמה. וזהו עיקר עירובי תחומין המערב ברגליו. והמערב במזון יערב בהנחת מזון שתי סעודות וישלח עירובו למקום שהוא רוצה לשבות שם.
<h2>דף נב:</h2>
היוצא חוץ לתחום אלפים אמה, אפילו לא יצא אלא אמה אחת לא יכנס אלא אם רצה לילך עוד ארבע אמות הולך, לפי שנתנו חכמים ארבע אמות משום מקומו. בד"א בשבירר לו אותן ארבע אמות לחוץ, אבל אם לא בירר, יכול הוא לברור לעצמו כלפי תחומו. ואפי' יצא ג' אמות ועמד ברביעית, יכנס. וי"א שיש לאדם לעולם ד' אמות לכל רוח ואפי' יצא ג' אמות והוא עומד ברביעית יכנס, וכן דעת רבי' ז"ל. יצא ארבע אמות ועומד בחמשית אל יכנס. והוא ששני רגליו בחוץ, אבל רגלו אחד בפנים ורגלו אחד בחוץ, רואין כאילו כולו בפנים ולעולם נותנים אותו למקום שרובו עומד שם.
<h2>דף נז.</h2>
כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה, אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושתי שלישי אמה או פחות מזה, הרי זה מצטרף למדינה, ונחשב מכלל העיר. וכשמודדין מודדין אלפים אמה חוץ מבית דירה זה. ועיר שאין בית דירה חוצה לה, עבורה של עיר נחשבת כעיר. ואי זו היא עבורה (של עיר), שבעים אמה ושני שלישי אמה הסמוכין לעיר, לפי שהן כחצר, ואע"פ שהוא קרקע פנוי ונקרא קרפף העיר. וזה כדעת המפרשים ז"ל שנותנין קרפף לעיר (אחרת) [אחת], והוא הנכון, להוציא מן המפרשים שאין נותנין קרפף של שבעים אמה ושני שלישי אמה רק לשני עיירות הסמוכות.
היה בית קרוב למדינה בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים, הרי הכל מדינה אחת, וכשמודדין מודדין לבית אחרון. והוא שיהיה בית דירה זה ארבע אמות על ד' אמות או יתר.
<h2>דף פב.</h2>
העירוב אינו אלא לדבר מצוה, ושלא לדבר מצוה אין עירובו עירוב, כמו המערב להקביל פני רבו או לשמוע דרשה מן החכם הבא לקרוב העיר. וכן המערב מפני המציק שבא לעיר עירובו עירוב. אבל כדי לראות וליהנות שם אינו עירוב. והמערב ברגליו [אפי'] שלא לדבר מצוה עירובו ערוב, ויש לו ממקום שביתתו אלפים אמה לכל רוח.
<h2>דף פב:</h2>
שיעור העירוב מזון שתי סעודות לאדם אחד. ואם היו מרובין צריך מזון שתי סעודות לכל אחד. ומזון שתי סעודות בפת כדי חמשה ביצים ושליש, וכל אדם מערב בכך, ואפילו היה רעבתן, לפי שהלכו בעירוב להקל. אחר שקנה העירוב בין השמשות אין קפידה אם יהיה שמור או ילך לאיבוד. ומניח אדם עירובי תחומין (לאדם) משלו על (של) חבירו (ומודה) ומזכה על ידי אחר ויודיענו קודם חשיכה. ואין מערבין עירובי תחומין לאדם שלא מדעתו, דאין כאן זכות שמא לא ברוח זה בוחר.
